יהדות גליציה ובוקובינה

העמותה לקידום מחקר וזיכרון של מורשת יהודית

בשיתוף עם:

היהודים

יהודי קוסוב נזכרים לראשונה רק בשנת 1675, ומעט מאוד ידוע לנו על קהילה זו עד לראשית המאה ה 18, בתקופה זו הסתובב בעיר ובסביבותיה, ר' ישראל בן אליעזר, המכונה בעל שם טוב – בעש"ט. הבעש"ט כידוע היה אביה של תנועה החסידות אשר שטפה את יהודי מזרח אירופה החל מן המאה ה 19. על פי סיפורי האגדות אודותיו, המכונסים בספר 'שבחי הבעש"ט', הסתובב הבעש"ט בין קוסוב וקוטי (Kuty, ביידיש: קיטוב) בראשית ימי פעולתו. הבעש"ט התחבר עם ר' ברוך, שהיה מגיד מישרים בקוסוב, ועם ר' נחמן מקוסוב, ונשא לאשה את אחותו של ר' גרשון מקיטוב. ר' נחמן ור' גרשון היו מבאי הקלויז היוקרתי שבברודי, מוסד שיועד לתלמידים בעלי שיעור קומה, ותורותיהם ורעיונותיהם הפכו גם כן לאושיות התנועה החסידית. ר' ברוך חיבר שני ספרים שנדפסו אמנם שנים רבות לאחר מותו: ספר דרוש 'יסוד האמונה', וספר בקבלה 'עמוד העבודה'. פעילותם של החסידים בקוסוב נמשך עד לכיבוש הגרמני, ומן העיר יצאו כמה אדמו"רים חשובים אשר השפעתם הייתה רחבה מאוד. לדוגמא, האדמו"ר ר' מנחם מנדל בנו של האדמו"ר מקוסוב, ר' חיים הגר, הקים את חסידות ויז'ניץ שהשפיעה מאוד גם ברומניה והונגריה, וממשיכה להתקיים עד היום. בבית הכנסת הגדול שבקוסוב היה מקובלים מקומות ישיבה על פי מעמדו הכלכלי של אדם. עשירי קוסוב ישבו בקדמת בית הכנסת, והאנשים הפשוטים ובעלי המלאכה ישבו בצידו האחורי. בנוסף, לכל בעלי המלאכה היה אבנט בצבע מיוחד, המעיד על מלאכתו של המתפלל. בית הכנסת נשרף כליל במהלך המאה ה 19 ונבנה מחדש, אך הכללים בו לא השתנו.

עם הכיבוש האוסטרי, הועמדה נציגות ליהודי קוסוב ולציבור הנוצרי בקוסוב, ובכך שונה המבנה ההנהגתי של העיר. על יהודי קוסוב, כמו על שאר יהודי גליציה הוטלו מיסים כבדים, מס הסובלנות, מס הבשר הכשר, מס הנישואין, ועוד. גזירת הגיוס ליהודים הביאה את תושבי קוסוב האמידים לבנות מקומות מחבוא לבניהם, ובכדי שיגויסו במקומם בני עניים או קבצנים. בנוסף, גם לאחר ביטול גזירת הנישואין המשיכו יהודים לחשוש מחידושה. סביב שנת 1850 נפוצה שמועה על חידוש הגזירה  אשר הביאה לנישואי בהלה בקרב יהודי קוסוב, אשר רשמו את ילדיהם הצעירים לנישואין, הצעיר שבהם היה כבן 10. תופעה זו חזרה על עצמה בעיירות אחרות במזרח גליציה, סביב השנים הללו. עם מתן הזכויות ליהודי גליציה בשנת 1868, נבחרו לראשונה יהודים למועצת העיר, שמנתה כמחצית מהם. ראש העיר היהודי, דוד עלטיס נבחר בשנת 1874 וכיהן עד שנת 1881, אז הואשם בחבלה בגיוס צעירי העיר לצבא האוסטרי. עלילה זו באה בעקבות הלשנת שקר דווקא של יהודים בעיר, והוא נאסר לתקופה ממושכת, עד שערעורו התקבל. עלטיס זה היה גם ראש העיר בשנת 1902, ובתקופה זו גם ניהל בנק בעיר. בשנת 1903 היה עלטיס ציר בקונגרס הציוני ה 6. ענפי הפרנסה של היהודים בעיר התפתחו עוד, והתרחבו לייצור שטיחים ושמיכות, ואף הוקם מפעל בבעלותו של א. היילמאן, אשר הכניס חדשנות טכנולוגית לתחום זה. בראשית המאה העשרים הוכנסו למפעל מכונות חשמליות הראשונות באזור כולו. בראשית המאה ה 20 החל גם ייצור של רשתות לתסרוקות של נשים אשר יוצאו לווינה, ובו הועסקו כ 100 בנות בגילאי 20-12. בנוסף עבדו יהודים בתחומי הצורפות, השענות, חייטות, נפחות, בניין, מסחר בעצים ובתבואות ועוד. בעלי העגלות המשיכו לפעול גם במהלך המאה ה 20 הואיל והעיר נותרה מנותקת ממסילת ברזל, וכן היו כמה יהודים בעלי אחוזות סביב העיר. בראשית המאה ה 20 החלה פעילות פוליטית נרחבת בקרב יהודי העיר, ובכלל זה פעילים סוציאליסטים ופעילים ציוניים. יחד עם זאת החלה פעילות תרבותית נוספת בדמות תיאטרון עממי, ונוסדה ספריה ציבורית כללית. למרות זאת אופייה השמרני של הקהילה נשמר עד שנת 1937, וכך גם השליטה במוסדותיה נותרה לאורך התקופה בידי הזרמים הדתיים שמרניים.  חלק קטן מן התושבים לרכוש השכלה אקדמית, ובכלל זה גם ד"ר יוסף מאיר, אשר פנה ללימודים אקדמיאים בגיל 18 לאחר שלמד במסגרות המסורתיות – החדר והישיבה. ד"ר יוסף מאיר היה מנהל קופת החולים הכללית משנת 1928, לאחר שעלה לארץ ישראל בשנת 1922, והמנהל הכללי של משרד הבריאות במדינת ישראל הצעירה החל משנת 1949. על שמו נקרא גם בית החולים 'מאיר' בכפר סבא. בראשית המאה ה 20 נוסד גם בית ספר ללימוד עברית 'שפה ברורה', וכן גן ילדים שנוסד בשנת 1913.

מלחמת העולם הראשונה

לאורך כל המלחמה עברה קוסוב מיד ליד. הרוסים כבשוה ב 1914, והאוסטרים חזרו וכבשו אותה ב 1915. שוב כבשוה הרוסים ב 1916 ונסוגו ממנה בסוף 1917. אז החל בה שלטון של הרפובליקה האוקראינית, אך זו נפלה לאחר הכיבוש הפולני. המעבר התכוף בין הצבאות השונים גרם סבל רב לאוכלוסיה. הרוסים שחשדו בדוד עלטיס שהיה כבר אדם ישיש בן 87 שהוא נאמן לאוסטרים, או שרק רצו להפיל אימתם על תושבי העיר, הוציאו אותו להורג. כך גם הפלישה והכיבוש של הצבא הפולני הייתה מלווה במעשי איבה כלפי היהודים. עם תום המלחמה נותרו בעיר אלמנות רבות ויתומים, אשר נתמכו על ידי מוסדות צדקה. תושבי העיר שנדדו לארצות הברית שלחו כספים באופן קבוע, גם בתקופות השפל הכלכלי בארצות הברית. בנוסף, קם ארגון נשים 'לב טוב', וכן הוקם סניף של 'ויצ"ו' בעיר. חלק מתושבי העיר נדד בתקופת המלחמה לאוסטריה, או למדינות מעבר הים ולא שב חזרה. מבחינה כלכלית המשיכו ואף התעצמו המפעלים בקוסוב. המפעל לייצור שטיחים של היילמאן המשיך לעבוד, ומפעלים נוספים בתחום הטקסטיל שנוסדו בעיר. אמנם, המשכורות ששולמו במפעלים אלו היו נמוכים מאוד, ורבים מבני העיר העובדים לא התקיימו בדוחק רב. שני בנקים נוסדו בעיר בשנים שבין המלחמות, אשר החליפו את הבנקים שנסגרו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה - האחד בנק עממי, והשני בנק מסחרי. בבחירות הראשונות לאחר המלחמה סוכם כי מחצית מחברי העירייה יהיו יהודים, אך מינוי ראש עיר יהודי נמנע בידי היהודים בעצמם, וב 1929 נבחר ראש עיר יהודי, ד"ר יעקב גוטנר. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1934, אז פוזרה העירייה ולעיר הועמד קומיסאר פולני אנטישמי שהתנכל ליהודים.

מלחמת העולם השנייה 

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 הגיעו לעיר קבוצות גדולות של פליטים ממערב פולין, אשר חלקם המשיך במנוסה לכיוון רומניה ונטל סיוע מתושבי העיר. עברה קוסוב לידי הרוסים הסובייטים, אשר הכריחה את בעלי העסקים להתארגן במסגרות חדשות. מפעלי הטקסטיל בעיר שותקו למשך למעלה מחצי שנה, עד אביב 1940 בשל מחסור בחומרי גלם. שאר בעלי העסקים נאלצו להתאגד, וחלק מבעלי המלאכה הועסקו בשירות הציבורי. עם כניסת הגרמנים הנאציים, הצליחו קבוצות קטנת של יהודים לברוח מזרחה עם הצבא האדום הנסוג. בתחילת יולי 1941 נכנסו לקוסוב יחידות של הצבא ההונגרי, בני הברית של הגרמנים הנאציים, ומנעו מתושבי העיר האוקראינים מלבצע פרעות ביהודים. ברם, הללו הטילו גזירות קשות על תושבי העיר היהודיים, עבודות כפייה, סימון, תשלומי כופר, החרמת מקלטי רדיו ועוד. לעיר הגיעו פליטים יהודיים מכפרי הסביבה לאחר שרבים מהם נרצחו באכזריות, ונטלו סיוע מבני העיר. בספטמבר 1941 נכנסו לעיר כוחות הצבא הגרמני, ומייד לאחר מכן החלו מעשי התעללות של המשטרה האוקראינית, אשר כללו לעיתים גם רצח. חודש לאחר מכן, ב 16-17.10.1941 הקיפו את העיר יחידות של הצבא הגרמני ומתנדבים אוקראינים אנטישמיים, והחלו מרכזים את היהודים לשני בורות הריגה גדולים מחוץ לעיר. רבים נרצחו בדרך, וחלקם נשרפו חיים בתוך בית הכנסת הגדול שבעיר. כמחצית מחברי היודנרט הוצאו להורג לאלתר, לאחר שניסו להעביר את הגזירה. במהלך הרצח היו גם מקרים של התנגדות, אך ללא הצלחה מרובה. באקציה זו נרצחו 2200 מתושביה היהודיים של קוסוב, כלומר, רוב הקהילה. עד ספטמבר 1942 נלקחו מקוסוב קבוצות שונות של יהודים שלא היו חיוניים מספיק לצבא הגרמני, ונשלחו לקולומייה ומשם למחנה ההשמדה בעלז'ץ. יהודים שניסו לברוח מקוסוב, ולגנוב את הגבול לרומניה ולמדינות אחרות הוסגרו על פי רוב לגרמנים, או שנרצחו בידי האיכרים האוקראינים בדרך. חיסול הגטו התחיל בספטמבר 1942, אז רוכזו שארית היהודים שבגטו והובלו לקולומייה. יהודים שהתחבאו ונמצאו, נרצחו במקום, חלקם שודלו תוך הבטחות שונות לצאת ממחבואם ואף הם נרצחו לאלתר. חלק מן היהודים שהצליחו לברוח ליערות הסביבה נרצחו או הוסגרו בידי אוקראינים, עם זאת יש לציין כי מספר משפחות נוצריות העניקו מקלט לשכניהם היהודיים, תוך נטילת סיכון אישי. באוקטובר 1942 הוכרזה קוסוב 'יודנריין' - נקייה מיהודים, ורק מספר ניצולים שב אל העיר עם שחרורה על ידי הכוחות הסובייטיים. עם תום המלחמה הם עזבו את קוסוב ופנו לארץ ישראל ולמדינות אחרות. 

(רועי גולדשמידט)

מקורות:

ספר קוסוב (גליציה המזרחית), תל אביב תשכ"ד.

The Internet Encyclopedia of Ukraine, The Canadian Institute of Ukrainian Studies, University of Albert: http://encyclopediaofukraine.com

פנקסי הקהילות, קוסוב, עמ' 486-481

שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, עמ' 33, 64, 182-177, ושם עמ' 379 ע"פ המפתח.