Nowy Sącz

שם באנגלית: 
Novy Sonch
שם באוקראינית: 
Novyj Sanc
שם בפולנית: 
Nowy Sącz
שם בגרמנית: 
Neu Sandez
שם בעברית: 
צאנז [נובי סונץ']
שם ביידיש: 
צאנז (Tsanz)
שמות בשפות אחרות: 
Újszandec (Hungarian)
אזור היסטורי-תרבותי: 
Western Galicia
מחוז מנהלי: 
Lesser Poland Voivodeship
נתוני אוכלוסייה: 

שנה

כלל האוכלוסיה

היהודים

1765

(?)

609

1880

11185

5163

1890

12722

4120

1900

15724

4687

1910

25004

7990

1921

26280

9009

 

 

נובי סונץ', או בשמה היידי – צאנז, שוכנת על גדתו המזרחית של נהר דונייץ (Dunajec), בסמוך למפגשו עם נהר הפופרד (Poprad). צאנז ממקומת כ 70 ק"מ דרומית מזרחית לקרקוב, וכ 47 ק"מ דרומית לטארנוב. נזכרת לראשונה בשנת 1298 תחת השם קאמיניץ, כאשר המלך (אז עוד היה דוכס קרקוב) ולאדיסלב לקטיטק (Władysław I Łokietek) העניק לה זכויות של עיר, ובשנת 1311 נזכרת תחת השם נובי-סונץ. העיר הייתה מורכבת מראשיתה ועד המאה הט"ז בעיקר ממתיישבים גרמניים שעסקו במסחר וממעט בעלי מלאכה פולניים. כיבושיו של ולאדיסלב לקטיטק בצ'כיה הפכי את סאנץ לעיר חשובה. בעקבות כך נתן המלך זכויות מסחר שונות: בין השאר מצויינת החובה של סוחרים מקרקוב המייבאים מוצרים שונים מהונגריה לעבור, לשהות ואף לרכוש חלק מן הסחורה שלהם בנובי סונץ. זכיות אלו כמובן העמידו את סוחרי קרקוב וצוזמיר מבלי יכולת להתמודד עם השוק והתנאים של נובי סונץ ובאמצעות פשרה שהשיג הוויבודה של קרקוב וצוזמיר בשנת 1319: סוחרים מקרקוב הנוסעים להונגריה יחויבו לעבור דרך נובי סונץ וסוחרי נובי סונץ המייבאים סחורה מצפון ומערב יחויבו לעבור בקרקוב. בשנת 1365 קיבלה נובי סונץ זכויות של עיר על פי החוק המגדבורגי, והייתה אחת משש ערים בלבד בפולין קטן שכזו לפריווילגיה הזו. במהלך השנים זכו אזרחי נובי סונץ לפריווילגיות שונות ממלכי פולין לדורתיהם כגון: פטור מס, זכות לגבות מכס על גשרי הדונייץ, הסכמי ייבוא בלעדיים עם מדינות שכנות והשתת חובה על סוחרים מערים אחרות לעבור בנובי סונץ. זכויות אלו כמובן הביאו לעושרה של העיר, בה הוקמו גם ארמונות של מלכי פולין. אמנם, במהלך המאה הי"ז ירדה העיר מגדולתה עקב שריפות שהתחוללו בה. בנוסף, מלחמות המאה הי"ז, כנגד הקוזקים של חמלניציקי ההונגרים והשבדים הביאו לדלדולה של העיר. בדצמבר 1655 נכבשה נובי סונץ בידי השבדים אשר פלשו לחלקים נרחבים של מזרח פולין, הללו פרצו לעיר עם כ 3000 לוחמים הציתו את הארמונות ושדדו את העיר. במהלך שנות השישים של המאה הי"ז פרצו גם מספר מגיפות שהפילו חללים רבים. בשנת 1769 שוב פרצה דליקה שכילתה חלק נכבד מן העיר, והביאה לקשיים כלכליים קשים. לאחר הכיבוש האוסטרי בראשית המאה הי"ט נחנכה בנובי סונץ גימנסיה, ובמחצית השנייה של אותה מאה הונחה בנובי סונץ מסילת הברזל המחברת בין טארנוב לסלובקיה. במקום נבנו סדנאות לטיפול בקטרים וקרונות, והוקמו מפעלים לייצור כלים חקלאיים. לקראת סוף המאה הי"ט התרחשו מספר דליקות שפגעו בעיר, הגדולה שבהן בשנת 1894, וכך גם מגיפת הכולירה שפגעה בתושביה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר בידי הרוסים, ורבים מתושבי העיר ברחו לעומק הקיסרות האוסטרית מפני החיילים הרוסיים. הרוסים הותירו אחריהם הרס רב בעיר. היהודים הידיעות ראשונות ועמומות על יהודים בסאנץ הם מסוף המאה הט"ו, אך לראשונה בידינו חתימה של יהודי בשם אברהם מסאנץ משנת 1469, ומשנת 1503 מופיע שמו של רופא עיניים יהודי בשם אברהם מצאנז. אמנם, בכתב הזכויות של העיר סאנץ שנתן המלך זיגמונט אוגוסט מן המאה הט"ז, מופיע בפירוש איסור לכניסתם של יהודים לעיר, ואכן בסוף אותה המאה אין זכר אף ליהודי אחד בסונץ. עם זאת, כבר בראשית המאה הי"ז אנו יודעים על שני יהודים: גדליה ווואלף המשמשים כספקי סחורות של מושל העיר – סטניסלב לובומירסיקי, ובמהלך המאה הי"ז החלה מתפתחת קהילה יהודית למרגלות המבצר המלכותי שמחוץ לנובי סונץ, בדומה למקובל בערים שונות בפולין אשר נאסרו לכניסתם של יהודים. הסטרוסטה של העיר נהגו להעסיק את היהודים בחכירת טחנות קמח ועסקים אחרים, ונותרו לנו מספר עדויות על כך. יש לשער כי היהודים שחיו סביב המבצר המלכותי נפגעו בידי השוודים בעת הפלישה, בשנת 1655, אז נבזז והועלה המבצר באש. אך יש גם לשער כי היהודים נפגעו בזמן הפלישה בידי ההמונים הפולנים. אך בוודאות אנו יודעים על היהודי פינקעל, שהיה חוכר של הסטרוסטה לבית לובומירסקי, שהואשם בסיוע לשוודים. בשנת 1657 פונים סוחרים פולנים מנובי סונץ למלך יאן קאז'ימייז' בתלונה על הסטרוסטה המאפשר ליהודים לעסוק בחכירות שונות, ועל שנתן ליהודים בפריווילגיות רבות ובין השאר להקים מבשלת בירה. בשל כך, יש לשער שכבר באמצע המאה הי"ז מתקיימת לצד המבצר המלכותי קהילה ובה בית כנסת קטן ורב או מורה הוראה, אך אין בידינו עדות מובהקת לכך. יש גם לשער שאיסור הכניסה של יהודים לעיר אמנם לא נאכף בראשית המאה הי"ז, ולכל הפחות היה פרוץ. ידוע לנו למשל על היהודי דניאל מאראוויעץ מן הכפר וישניץ הסמוך, המקבל הזמנה של נול אורגים ומספר שירותים נוספים. ב30 בינואר 1649 מפרסם המלך יאן קאז'ימייז', צו המאפשר החרמת סחורות של יהודים הבאים לסחור בעיר בימי היריד, והוראה ברורה לשומרי העיר שלא לאפשר כניסתם של עוברי אורח חשודים ו...יהודים. אך גם כאן לא נאסר על יהודים להיות סוכנים של סוחרים נוצרים, ונמצאו עוד פרצות רבות לחוק. בשנת 1652, כשלוש שנים לאחר מתן הפריווילגיה לעיר, ידוע לנו על השתתפות של סוחרים יהודיים ביריד בנובי סונץ, לאחר שהצליחו להבריח את סחורותיהם לעיר. כך גם בשנת 1657 אנו יודעים על היהודי יעקב בן וואלף המאפסן את הסחורות שלו בביתו של פולני. מפנה ביחסם של מנהלי העיר ליהודים חל במחצית השנייה של המאה הי"ז. העיר כאמור סבלה מפלישות חוזרות וממגפות שהביא איתם המצב הבטחוני והכלכלי הרעוע, וזה אשר הביא את שליטי העיר לשנות את יחסם ליהודים החל מן הרבע האחרון של המאה הי"ז. בשנת 1670 חודשה הפריוולגיה האוסרת על ישיבת יהודים בנובי סונץ, אך כבר בשנת 1673 ניתנה פריווילגיה ליהודים לגור בה, לבנות בתים ולסחור בה. היישוב היהודי התפתח בתוך העיר במהירות בשנת 1682 כבר היוו היהודים בעיר כ 10 אחוז, ובשנת 1704 נמנו כ 15 אחוז יהודים בעיר ובשנת 1709 היהודים שילמו כ 20 אחוז מכלל המיסים בעיר. כך גם צמח אחוז הנדל"ן שבבעלות יהודים בעיר. 23 בתים בבעלות יהודים נרשמו בשנת 1687, 36 בתים באפריל 1711 ובשנת 1764 דווח על 60 בתים בבעלות יהודים. בשנת 1699 כבר ניתנה הרשות לייסד בית כנסת הבנוי מאבנים, בתוך חומות העיר, ובשנת 1706 ניתנה הזכות להקים בית עלמין יהודי. אמנם, תקופה זו של ראשית המאה הי"ח הייתה גם ראשית ביסוסה של הקהילה היהודית, אך יחד עם זאת האזור כולו, והעיר נובי סונץ ידעו קשיים רבים. בין השנים 1704-1712 אזור נובי סונץ היה מוקד של מלחמת אזרחים, בשנת 1709 עברו בעיר גייסות רוסיים, ובשנת 1712 פרצה שריפה קשה בעיר. כל אלו אמנם דלדלו את כמות היהודים שהחלו להתקבץ בעיר בשנים האחרונות של המאה הי"ז. עם זאת, במפקד של שנת 1764 נמנו בנובי סונץ 648 יהודים משלמי מס גוגולת, ועוד 800 נפשות תושבי האזור. יהודי נובי סונץ התפרנסו בעיקר ממסחר. כאמור, נובי סונץ ישבה על צומת דרכים המחברת את העיר למסחר עם ארצות הדרום – הונגריה וביסרביה, והיהודים עסקו במסחר הן לארצות הדרום, והן לנמלי צפון המדינה – גדאנסק וטורון. בין תחומי המסחר : יין, משקאות חריפים, טבק, דבש, נחושת, בשמים, פרוות, עורות וסוסים. היהודים שהמשיכו לעסוק בחכירת טחנות קמח וייצור משקאות חריפים היוו בדרך כלל את שכבת ההנהגה של הקהילה, והרכיבו את ארבעת הפרנסים של הקהילה. הללו היו גם המקורבים למלכות – לבעלי העיר ולמלך. חלק אחר של הקהילה עסק גם במלאכות שונות – קצבים, פרוונים, כובענים, צורפים ועוד. נוסף על אלו עסקו חלק מן היהודים במתן הלוואות בריבית. הנהגת הקהילה כאמור הורכבה מארבעה פרנסים, רב, סופר ושמש. בשנת 1746 נמנו גם גבאי צדקה. אמנם, מתוך הקהילה קמה אופוזיציה לפרנסים ולמנהיגי הקהילה פעמיים – בשנת 1726 ובשנת 1746, כאשר כמה אזרחים יהודים פשוטים ערערו בפני הרשויות על החלטות של הקהל. ההצלחה של היהודים בעיר לא הייתה לרוחם של תושבי העיר, ושל בעלי אינטרסים שונים. למשל, הללו הקשו בתחילת הדרך על מתן הרשות למכור בהמה לקצב יהודי, איסור המופיע במסמך משנת 1676. איסור שהותר באופן רשמי שנה מאוחר יותר. כך גם ביחס לבעלי מלאכות אחרים שהחוייבו לתת לכנסיה מס נרות, חלב או שעווה במספר אירועים בשנה. בנוסף, גובה המס שהקהילה צריכה לשלם לעיר היה מוקד לסכסוכים מתמידים בין הקהילה לבין בעלי העיר, ואנשי הכנסייה להם היו חייבים, ומשפטים שונים התנהלו בנושא החל משנות השמונים של המאה הי"ז ועד סוף המאה הי"ח. בתולדות העיר נרשמו גם מספר אירועים אלימים כלפי יהודים. בשנת 1751 הואשם אחד מפרנסי הקהילה, החוכר יעקב בן אבוש, ברצח של סטודנט נוצרי לצורך מעשי כישוף בדמו והכנת מצות. למרות שאותו יעקב בן אבוש לא הודה ברצח, הוא הוצא להורג. כך גם בשנת 1761 הוצא להורג בנסיבות דומות יוסף יאסקי בן מרדכי באבווער ובני משפחתו, וזאת כחלק ממגמה שפשטה בכל פולין בתקופה זו. בנוסף, מתקפות וגזירות שונות הושתו על היהודים בנובי סונץ בהשפעת הבישוף של קרקוב בשנת 1763. עם הכיבוש האוסטרי הושתו על יהודי נובי סונץ גזירות שונות, כחלק מן המדיניות של השלטונות האוסטרו הונגריים ברחבי גליציה הכבושה. הושתו מסים כבדים על הקהילה, שהייתה כבר במצב כלכלי עגום בעקבות הדליקה שפרצה בשנת 1769, ותחום השיפוט של הקהילה קטן עקב הוצאתה של קהילת גריבוב מתחת ידיה של נובי סונץ, לאחר מאבק ממושך שנמשך עד שנת 1789. פנייה של הקהילה לממסד בלמברג הביאה בסופו של דבר להקפאת הרביות של חובות הקהילה משנת 1774 ולמשך 6 שנים. גם הקמתו מחדש של בית הכנסת שנשרף בשריפה של שנת 1769, ארכה זמן רב ומאבק משפטי ופוליטי מורכב, אך הקהילה בנתה בסופו של דבר בית כנסת מפואר בנוי אבן, שעמד בשריפות הגדולות שפרצו בעיר במהלך השנים. גזירות נוספות שפקדו את קהילת נובי סונץ בדומה לשאר ערי גליציה: חובת יישוב של מכסת משפחות מסויימת בהתיישבות חקלאית חדשה בשנת 1784– מיזם שלא צלח מסיבות שונות כמעט בכל גליציה. חובת הקמת בתי ספר מיסודו של הרץ הומברג בשנת 1788 – מיזם נוסף שבוטל סופית בראשית המאה הי"ט. בשנת 1805 נגזרו מספר גזרות על היהודי נובי סונץהגבלת ימי המסחר של היהודים בזמן חגים נוצריים, והגבלות על המסחר בתבואה ועל אפשרות רכישת נדל"ן בנובי סונץ. באוקטובר 1807 נחקק שאסור להיהודים להעסיק משרתים נוצריים בפונדקים ובבתי מזיגה למעט בחגי ישראל, וב 1808 נאסר על יהודים לעבוד במזקקות האלכוהול של העיר. ואולי ההגבלה הקשה ביותר, ביטול מעמדן המשפטי של מוסדות הקהילה בשנת 1785, וצמצומן לייצוג בתחומים דתיים בלבד. כמייצגי הקהילה היהודית, מונו חוכרי מס הבשר הכשר ומס הנרות, שהיו מקורבים בדרך כלל לשלטונות. אמנם, מעבר לפגיעה במוסדות הקהילה, חלה פגיעה משמעותית בענפי הכלכלה והמסחר של יהודי נובי סונץ. בתחום ייצור המשקאות האלכוהוליים הוטלו הגבלות קשות על היהודים בגליציה בכלל, וזו פגעה גם ביצרני המשקאות של נובי סונץ. אך מעבר לכך, המסחר צפונה לדנציג וטורון הושבת לחלוטין, והוטלו הגבלות על יהודים בתחום מסחר התבואה. אמנם, חלק מן הסוחרים מצאו פוטנציאל מסחרי חדש עם הרחבת המסחר עם הונגריה. השינויים במעמדם של היהודים בעקבות אירועי שנת 1848 הביאו להקלות מסוימות בגזירות, ומעתה נפתחה האפשרות בפני היהודים לרכוש נדל"ן גם ברבעים הנוצריים של העיר. ברם, עם שקיעת הרוח הפטריוטית והאחווה היהודית-פולנית שנשבה עמם, נאסר שוב על יהודים לרכוש נדל"ן ברבעים הנוצריים, גזירה שהתבטלה רק בשנות הששים של המאה הי"ט. למרות זאת, כבר בשנות העשרים של המאה הי"ט נדמה שכמעט מחצית מן המסחר בעיר נשלט בידי יהודים עד המרד הפולני בשנת 1863 בידינו ידיעות מעטות אודות הקהילה היהודית, אך עם ביטול הגזירות בשנות הששים של המאה הי"ט אנו יודעים שכשלושים אחוז מן הנדל"ן בעיר היה בבעלות של יהודים (96 מתוך 288 בעלי בתים), כמעט כל בתי המזיגה (31 מתוך 38) וכמעט כל המסחר (180 מתוך 192 סוחרים) היו יהודים. מכלל 146 בעלי המלאכה בעיר היו 53 יהודים שעסקו במגוון מלאכות. בעיר היה גם רופא יהודי (מתוך שלושה) ועורך דין יהודי (מתוך חמישה). בנוסף, היו גם מספר בתי מלאכה זעירה בבעלות יהודית- בתי מלאכה לאריגת בדים, בית מלאכה לייצור משחת נעלים. כאמור, בשנת 1894 פרצה שריפה גדולה בעיר שכילתה חלק נכבד ממנה, והקהילה היהודית בפרט ניזוקה כלכלית מן השריפה. המצב העגום בעיר הפך גם למצע להסתה כנגד היהודים בידי הכומר סטניסלאב סטויאלובסקי, שפעל בעיר ובכפרי הסביבה, וביוני 1898 הופצה עלילת דם על יהודים שרצחו ילד נוצרי בכפר טוחוב. עלילת הדם הביאה עשרות איכרים פולנים לנובי סונץ שהחלו בהתפרעות ותקיפה של עסקים יהודיים אך הצבא האוסטרי מנע זאת מהם ובתקרית נעצרו כ 25 מתפרעים. שבוע מאוחר יותר הגיעו כ 500 איכרים לעיר, חמושים בגרזנים ובמוטות ברזל וגם הפעם הצבא האוסטרי מנע מהם מלבצע פוגרום, ועל האזור כולו הוטל עוצר לזמן מה. הפעילות האנטישמית המשיכה גם בראשית המאה העשרים. ב 1909 פגעו בריונים באולם הקריאה והמועדון של 'פועלי ציון', ורק תגובה של צעירי הארגון מנעה מהם להשחית את המקום. כך גם בתחילת 1914 הסתערו פורעים על קהל שהתכנס לשמוע את נאומו של נחום סוקולוב. מבין הדמויות הידועות מבניה של נובי סונץ יש למנות את ר' חיים צאנזר, שהיה מן הדמויות הבולטות בקלויז המפורסם שבברודי, שהיה אחד המוסדות המשפעים ביותר במזרח אירופה במהלך המאה הי"ח. אמנם, במאה הי"ט מעטים הרבנים הידועים שכיהנו בנובי סונץ. עם זאת בשנת 1828 התקבל ר' חיים האלברשטם כרבה של נובי סונץ, ושהיה לימים פוסק הלכה מרכזי בתקופתו בכל מזרח אירופה ובפרט בהונגריה. יחד עם היותו פוסק הלכה הלה הנהיג עדת חסידים גדולה וממנו נוסדה שושלת חסידות צאנז, אמנם בעיר היו מספר חצרות חסידים נוספות כמו חסידי גיריבוב הסמוכה, שיינובה וסאטמר. ר' חיים היה שמרן בתפיסתו, ונמנה על זרם של אדמורי"ם חסידיים ששילבו בהנהגתם גם את מודל הרבנות המסורתית. אמנם, ר' חיים היה לא רק רב מסורתי, הוא היה לוחם במודרנה ויש שכינו אותו 'קנאי בן קנאים'. מכתביו של ר' חיים נדפסו מספר ספרים תחת השם 'דברי חיים' הכוללים שו"ת בהלכה, חידושים על התלמוד הבבלי, חידושים בהלכה ודרשות. בשנת 1869 אחד מבניו של ר' ישראל מרוז'ין, ר' דוב בער פרידמן שכיהן כאדמו"ר בבוקובינה, החליט לפרוש מדרך החסידות, בחר בפומבי בהשכלה וחדל מלשמור תורה ומצוות. מעבר לזעזוע שנגרם לבני עדתו, זו גררה מתקפה חריפה מצידו של ר' חיים האלברשטאם כנגד דרכם הראוותנית של האדמור"ים לבית רוז'ין, מתקפה שהוכתרה בידי כותבי קורות יהודי גליציה כ'אחד הפרקים העצובים ביותר בתולדות היהודים בגליציה...'. ר' חיים נפטר בשנת 1876 ועל כס הרבנות בנובי סונץ ישב בנו, ר' אהרן. אמנם, רבים מחסידיו החלו לנסוע לבנו השני, ר' יחזקאל שרגא, שכיהן כרבה של העיר שינובה. כאמור, אופייה של הקהילה היהודית בנובי סונץ היה חסידי מאוד, ובשל כך גם הפעילות הציונית בעיר החלה בשלב מעט מאוחר יותר יחסית לגליציה. בראשית המאה נוסד בית הספר המשלים לעברית, 'שפה ברורה' שהיה פעיל בכל רחבי גליציה. בשנת 1906 כבר למדו בבית הספר כ 80 תלמידים, ושש שנים מאוחר יותר בית הספר מנה כמאתיים תלמידים. בשנת 1903 הוקמה בעיר ספרייה ואולם קריאה בשם 'עזרא'. תלמידי הגימנסיה הקימו חוגים לסטודנטיות וסטודנטים בשם 'בני ציון' ו'בנות ציון'. ב 1905 נוסד סני'ף של 'פועלי ציון' וב 1907 נפתח סניף נוער של 'פועלי ציון'. ב 1906 הוקם ארגון של סוחרים 'התקווה'. ב 1913 הוקם מועדון נשים בשם 'יהודיה'. הקמת סניף של 'מפלגת הסוציאליסטים היהודיים' ב 1910, שהצליחו להביא להישגים משמעותיים עבור בעלי המלאכה השונים. סניף המפלגה גם פעל בתחום התרבות ודרכו נוסד חוג לדראמה. הקמת סניף 'מפלגת הסוציאליסטים היהודיים' הביא לשיתוף פעולה בין תאגיד בעלי המלאכה המסורתי בעיר 'יד חרוצים'. מלחמת העולם הראשונה כאמור, בראשית המלחמה נכבשה העיר בידי הרוסים, ורבים מתושבי העיר ובעיקר תושביה היהודיים ברחו לאזורים אחרים של האימפריה האוסטרית. משנכבשה העיר שוב בידי האוסטרים בשנת 1915 סבלו תושביה חרפת רעב ובעיר נוסד מטבח ציבורי, וכן קופת גמ"ח שחילקה מענקים כספיים לצורך קיומן של מאות משפחות. ב 1917 נוסד מטבח ציבורי נוסף במיוחד עבור ילדים ממשפחות עניות, כ 200 ילדים קיבלו בו 3 ארוחות ביום. המטבחים הציבוריים עם תום המלחמה הוקם ועד לטיפול ביתומים, ובית יתומים שטיפל בשנת 1925 ב 130 יתומים, שגם רכשו מקצוע במהלך שהותם בבית היתומים. בית היתומים התקיים גם במהלך שנות השלושים של המאה העשרים. גם הפעילות הפוליטית והציונית בעיר חודשה, ובין הפעילים הידועים מבני המקום נמנים ההיסטוריונים ד"ר עמנואל רינגלבלום (מייסד הארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה), ד"ר רפאל מאהלר וד"ר אהרן (ארתור) אייזנבאך. בפעילות הפוליטית העירונית החלו היהודים לקחת חלק משמעותי יותר (אם כי לא הולם את יחסם המספרי בחברה) בבחירות בשנת 1934, אז נבחרו 8 נציגים מתוך 30 ובשנת 1939 נבחרו 7 נציגים מתוך 32. לצד הפעילות הפוליטית, התרחבו מעגלי הפעילות התרבותית. ב 1925 הוקמה אגודה מוזיקאלית 'שיר' וב 1930 חוג לדרמה ע"ש אנסקי. כמו כן, הוקם 'בית עם', אגודת ספורט 'מכבי' וספרייה כללית ע"ש סירקין. בין שתי המלחמות מצבם הכלכלי של היהודים בפולין בכלל היה קשה, גם בשל נזקי המלחמה וגם בגלל העול המכביד של השלטונות הפולניים וגילויי אנטישמיות רבים הן מצד השלטונות, מצד אגודות כלכליות פולניות שונות ומצד אנשי דת נוצריים. גם בנובי סונץ מצבה הקשה של הקהילה היהודיה הביא להגירה שלילית מהעיר. בעיר אמנם פעלו כ 260 בתי מלאכה זעירים ובעלי מלאכה (עיבוד עורות, טקסטיל, נגריות, נפחים, בניין, מאפיות וייצור ממתקים), בהם הועסקו בעיקר בני משפחה ומעט פועלים שכירים. בעלי המלאכה היהודיים היו מאוגדים בעיקר בארגון 'יד חרוצים' שנאבק בתקופה זו ביחסם המפלה של השלטונות ובחרמות כנגד יהודים. חלק מבעלי המלאכה היהודיים השתייכו לאגודה משותפת ליהודים ולפולנים, אך בשנת 1935 הוצאו היהודים מן האגודה והיא נקראה מעתה 'אגודת בעלי מלאכה נוצריים'. גם הסוחרים היהודיים התאגדו בשנת 1931 ב'ארגון של עובדי מסחר'. בכדי לסייע לבעלי המלאכה הוקמו קופות אשראי שונות של יהודי נובי סונץ והסביבה כמו 'בנק יהודי מסחרי שיתופי', 'ארגון שיתופי לאשראי' ו'איגוד סוחרים ובעלי תעשייה'. מלחמת העולם השנייה עוד לפני פרוץ המלחמה, בשנת 1938, הגיעו לנובי סונץ פליטים שגורשו מגרמניה הנאצית וועד מיוחד שהוקם בעיר מונה לטיפול בהם. קודם למלחמה גויסו צעירים יהודים לצבא הפולני, והקהילה היהודית השתתפה בביצור העיר. עם נפילת החזית, החלה בריחה לגבול הרומני, בעיקר של גברים, שנותרו שם תחת השלטון הסובייטי. הגרמנים הנאציים כבשו את העיר ב 06.09.1939 והחלו מייד בחטיפות לעבודות כפייה, ובשוד של רכוש יהודי, ובמעשי השפלה והתעללות ביהודים, בעיקר בעלי חזות יהודית מסורתית. במעשים הללו לקחו חלק גם פולנים וגם 'פולקס-דויטשה'. ליו"ר היודנרט מונה משה רינדלר ואחריו מונה יעקב מארין. מארין היה פעיל מאוד בניסיונות להקל את הסבל מעל הקהילה, אך החליט להתפטר מתפקידו ביולי 1940 בגלל סכסוכים פנימיים בין חברי היודנרט. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נשלח עם קבוצה של 120 יהודים לאושוויץ ושם נספה. גם ראשי היודנרט שבאו אחריו עמדו בגבורה כנגד איומי הגרמנים, וחלקם שילמו בחייהם. עם זאת, בעיר פעלה בשירות הגרמנים משטרה יהודית שהורכבה מאנשי העולם התחתון, והללו פעלו באכזריות ואנשי היודנרט לא הצליחו לשלוט בהם. כבר בנובמבר 1939 הובאו לנובי סונץ יהודים מלודז' ומשייראדז ולאורך שנת 1940. בנובמבר-אוקטובר 1940 הובאו לעיר יהודים מכל האזור והצפיפות גברה. בכדי לטפל בכל הפליטים וחסרי הרכוש הוקמו בתי תמחוי ובתי יתומים בעיר. הוקם גם בית חולים קטן אך חורף שנת 1940-41 היה קשה מאוד ומגיפות קשות השתוללו בעיר. באביב וקיץ 1941 הוכנסו לעיר יהודים נוספים מלאבובה וחלמצה וכל היהודים שבעיר אולצו לעקור את בתיהם אל רחבי הרובע היהודי של העיר שהיה עדיין פתוח, ושכונה נוספת שהיוו את שני הגיטאות של העיר. הללו עדיין נותרו פתוחים. החל מינואר 1941 החל גל של 'אקציות' והוצאות להורג באירועים שונים ובתואנות שונות. ביוני 1942 הוכרז שגטו אחד יהיה מקום מושבם של הכשירים לעבודה, והשני לזקנים, נכים, ילדים ונשים. ביולי ובאוגוסט צומצם שטח הגטו, ופעמים רבות פרצה המשטרה הגרמנית לגטו וביצעה מעשי טבח בעשרות אנשים ונשים, בנוסף, במהלך אוגוסט גורשו לגטו יהודים מן הסביבה, וסך היהודים בשני הגטאות עמד על כ 20,000 איש. ב 23.08.1942 הוחל השילוח של יהודים למחנה ההשמדה בבעלזץ. כ 800 מיהודי העיר שנחשבו 'חיוניים' לגרמנים הנאציים נשארו בעיר, וכל שאר תושבי העיר שולחו בקרונות משא שעל רצפתם פוזר סיד לא כבוי למחנה ההשמדה בעלזץ בתוך שלושה ימים. מאותם שנשארו בעיר נשלחו רובם למחנות עבודה באזור, וכמה מהם הועסקו בעיר באריזת הרכוש היהודי לקראת שליחתו לגרמניה. באביב 1943 נותרו בעיר כ 100 יהודים והללו נשלחו למחנה העבודה בשבניה. ביולי 1943 העיר הוכרזה 'יודנריין'. עם תום המלחמה חזרו לעיר כ 30 ניצולים וכמה מן היהודים שנמלטו לעומק ברית המועצות, אך כבר בשנת 1946 נטשו אחרוני היהודים את העיר ואת פולין ועברו לארץ ישראל ולארצות אחרות. (רועי גולדשמידט) מקורות: רפאל מאַהלער, 'צו דער געשיכטע פון יידן אין סאַנץ', ספר סאַנץ, רפאל מאַהלער (רעדאַקטאָר), תל אביב תש"ל, עמ' 231-21. דוד אסף, 'פרשת בערניו מליאובה ומחלוקת צאנז—סדיגורה: ביבליוגרפיה מוערת', דברים חדשים ועתיקים: מיתוס, מיסטיקה ופולמוס [=מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כג], עורכת: רחל אליאור, עמ' 481-407. דוד אסף, הציץ ונפגע